נבל

רעבים, מותשים ונואשים, טיפסו שני ההוביטים בני המחצית על מדרונותיו התלולים של הר האבדון. המסע עמד להגיע אל קיצו, אם יחזיקו מעמד רק עוד קצת.

"אני לא יכול יותר, מיכאל." אמר איתי המותש, "אני בקושי מצליח לטפס. היא כבדה, כל כך כבדה!"

"רק עוד מעט, איתי," ענה מיכאל, "אנחנו קרובים אל הפסגה. בקרוב תשתחרר ממנה לתמיד."

שני ההוביטים בני המחצית המשיכו לטפס. מיכאל מעט מאחור, משגיח שאיתי לא יפול, ואיתי בראש, נושא את החפץ המסוכן ביותר בכל הארץ התיכונה – הערכה האחת!

מורגן, אני וצבא של מלחיות עמדנו בשממה. מולנו ניצב שער שחור וגדול, חוסם מעבר עצום בין שני רכסי הרים שכמעט ונשקו זה לזה.

"אז זה השער לארץ האפלה?" שאלתי את מורגן.

"יאפ," ענתה המכשפה, "אתה לא אמור לדעת את זה, אבל שני ההוביטים בני המחצית תיכף יגיעו להר האבדון וישמידו את הערכה."

"אוקי. אוקי. אם את אומרת. את מחזיקה את התסריט."

הבטתי בצבא המלחיות שעמד מאחורינו, חלקם עם קשתות דרוכות וחלקם עם חרבות שלופות.

"ושמת את דרור רפפורט בתור הנבל הראשי, נכון?" שאלתי.

"כן. תזכיר לי למה זה?" אמרה מורגן בעודה מדפדפת בתסריט ועושה בו שינויים קטנים שהוסיפו פרטים בשער האפל מול עיני.

"הוא זכה באיזו תחרות. לא משנה, השער נפתח!"

שער האבדון נפתח לאיטו וצבא של צללים אפלים גלש החוצה ממנו והחל להקיף את צבא המלחיות הקטן שלי.

"לא חשבת לתת לי את אבי וזיו בתור לגולס וגימלי או משהו?" התעניינתי.

מרחוק, העין האפלה שעל ראש צריח האבדון הסתובבה לאיטה אלי והטילה עלי ועל הצבא את אורה הנורא.

"מרשים," אמרתי, "דרור יהיה מבסוט."

"למה?" שאלה מורגן.

"בן-סער!" נשמע קולו של אל-גאוצ'ינו באוויר, "שוב אנו נפגשים!"

הסתובבתי להביט במורגן בחשד.

"זרוק אותה!" צעק מיכאל אל איתי, שעמד בקצה מדף הסלע, "השמד אותה באש!"

"לא." ענה איתי נחרצות והביט במיכאל בעינים רעבות, "הערכה שלי."

הוא פתח את הערכה האחת ונעלם מעין.

"לא!!!" צעק מיכאל.

"לא!!!" נשמע קול נוסף, "יקירתי!"

דרור רפפורט, ערום מלבד אזור חלציים קרוע, זינק אל המקום בו עמד איתי טרם נעלם מעין והחל להאבק בהוביט בבן-המחצית הבלתי נראה.

"הערכה שלי!" הוא צעק בקול גבוה.

"אוקי, זה קצת Fucked up." הודיע מיכאל. "קאט!" הוא הוסיף בקול רם.

צלצול פעמון נשמע, האנשים מאחורי המצלמות צעדו אחורה והחלו מדברים בניהם. אנשי הסאונד חזרו לדיון הישן של מה זה בעצם "הבום" ולמה זה קשור אליהם. מורגן ואני הופענו במקום.

"מה קורה פה?" שאלה מורגן בכעס, "רק אני צועקת קאט!"

"כן, בדיוק התחילה הסצנה הגדולה שלי." התלונן דרור. "אני הנבל." הוא הוסיף בגאווה.

"קודם כל, תתלבש." אמר מיכאל.

"חוץ מזה, אני לא חושב שהתפקיד של גולום נחשב לנבל בשר הטבעות." אמרתי למורגן.

מיכאל הנהן לחזק את דברי.

"דרור בברור אמור להיות שר האופל, לא איזה יצור מטורלל ומטונף עם פטיש לערכות למתחיל." הוספתי.

"לא, לא, לא," קטע אותי מיכאל, "אתה מפספס את הנקודה. אין נבל בשר הטבעות, זו כל הפואנטה של הסיפור. הנבל האמיתי הוא היריבים שהם מצאו בדרך."

"אני רק מבסוט שעצרנו את זה לפני שדרור נגס לי את האצבע." אמר איתי.

"אני לא." העיר דרור. "חוץ מזה הבטיחו לי להיות הנבל. אם אין בפאנדום הזה נבל, למה אנחנו עושים אותו? צריך פאנדום עם נבל אמיתי בשבילי."

הבטתי במורגן, היא משכה בכתפיה ואמרה "טוב, ננסה משהו אחר."

דרור רפפורט צחק צחוק גדול וכחול. או סגול. נראה שזה השתנה מדי פעם.

"כשהערכה תהיה בידי, אשמיד את כל היקום. אברא יקום חדש!" הוא איים על שלושת האקס-יו"רים.

איירון איתי הביט בקפטן מיכאל שהביט בת'ור-סער.

"מה?" שאל ת'ור-סער, "רציתם נבל, קיבלתם נבל."

שלושת האקס-יו"רים קפצו אל הקרב המגניב ביותר.

"אני לא יודע," אמר איירון איתי בעודו יורה קרני לייזר וטילים על דרור, "חצי מהזמן אני חושב שהבחור הסגול צדק עקרונית."

קפטן מיכאל הדף את המונולוגים המטופשים של דרור עם המגן הגדול עליו התנוססו, משום מה, פטיש ומגל.

"מה צדק?" הוא רטן בקול רם, "זה הפלוט הכי מטופש שאי פעם שמעתי. להשמיד חצי מהיקום? תוך דור אחד זה חסר משמעות. חוץ מזה, חלק מהחיים ביקום שהוא השמיד הם בעצם המשאבים של דברים חיים אחרים. יש אולי רק חצי מכמות דובי הנמלים ביקום, אבל יש רק חצי מכמות הנמלים! למה הוא פשוט לא שילש או יותר את כמות המשאבים שביקום? דביל."

ת'ור-סער ירה ברקים ונראה כי כל מכות הגרזן שלו מכוונות לאותו מקום.

"אתה אמור לכוון לי לראש!" התלונן דרור שהדף כל מהלומה.

"זה מטופש לא פחות מהעלילה," אמר ת'ור-סער, "אני יודע איפה באמת יכאב לך לקבל גרזן."

"קאט! קאט!!!" שאג דרור.

"אני עובד על זה!" שאג חזרה ת'ור-סער.

"לא, באמת קאט!" אמרה מורגן והסצנה נעצרה.

"מה?" שאלתי אותה, "למה עצרנו?"

"בום!" אמר אחד מאנשי הסאונד.

"בדקתי און-ליין," אמרה מורגן נפנפה בטאבלט שלה, "באינטרנט לא חושבים שהבחור הכחול הזה הוא באמת נבל."

"כי הנבל האמיתי הוא היריבים שהאקס-יו"רים מצאו בדרך?" שאל קפטן מיכאל.

"לא חושבת." אמרה מורגן, "אבל יש מלא תמונות מצחיקות שאומרות שהוא פשוט צדק."

"אבל אני עדיין רוצה להיות נבל." אמר דרור הסגול.

"יש לי רעיון אחר." אמר איירון איתי.

שר האופל, וולדרפורט, עמד מול המורים והתלמידים המובסים.

"הארי פוטר שלכם מת!" הוא אמר לנוכחים.

"זה לא אמור להיות אני?" שאל אותי איתי, שעמד לידי במדי סלית'רין.

"או לפחות אחד מאיתנו." אמר מיכאל, גם הוא במדי סלית'רין.

"לא היה לי לב לתת לאחד מכם להיות גיבור כזה מעפן". הודיתי ויישרתי את מדי הסלית'רין שלי.

"אני ממש מקווה שלא נתת למורגן להיות הרמיוני." המשיך מיכאל, "זה יגמר רע."

"לא, לא. אל תדאג". אמרתי לו. "היא הדרקונית האיומה בביצה".

"אין דמות כזאת." אמר מיכאל.

"אתה תגיד לה את זה." סיכמתי.

"אה… ערן?" עצר וולדרפורט את הנאום המרושע שלו, "אני באמת אמור להשתמש בערכה למתחיל בתור השרביט הבכור?"

"כן," עניתי מרחוק, "זו… הערכה הבכורה!"

איתי ומיכאל כיסו יחד את פניהם בידיהם.

"שמע," אמר וולדרפורט והתקרב אל שלושתנו, "אני לא בטוח שזה יעבוד. וולדרפורט הוא לא הנבל הכי נבל שיש, אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"אתה מתכוון שהנבל האמיתי הוא היריבים שמצאנו בדרך?" שאל מיכאל.

"לא, אני מתכוון שבתור שר אופל הוא לא הצליח לנצח אפילו בית ספר מטופש אחד." הסביר דרור. "אפילו שהיה לו צבא והכל."

"אז תן לי לוודא שאני מבינה," שאלה הדרקומורגנית שצצה מאחורי אחד הצריחים, "אתה צריך מישהו שהוא בברור נבל, מזימתו היא בברור מרושעת ולא מטופשת בכלל, והצליח להביס יותר מבית ספר מטופש אחד. נכון?"

"אני חושב שכן." ענה וולדרפורט.

הדרקומורגנית נקשה באצבעותיה.

דארת' רפפורט נשם בכבדות, "כוחותיך נחלשים, זקן." הוא אמר מבעד למסכתו השחורה.

"אתה לא יכול לנצח, דארת'." עניתי לו, "אם תכה אותי אהפוך לעוצמתי יותר מכפי שאתה מסוגל לדמיין!"

"לא, לא, לא!" התפרץ איתי, "בהגדרה, בפאקינג הגדרה, הוא לא הנבל של הטרילוגיה אלא הגיבור האמיתי שלה. זה הכל redemption arc אחד גדול ואתה לא תבוא לפה עם המורגן הזה שלך ותעשה ככל העולה על רוחך בפאנדום הזה!"

"חוץ מזה," אמר מיכאל, "הנבל האמיתי הוא היריבים שהם מצאו בדרך."

חשבתי על זה קצת. "כאילו, הרובוטים?"

איתי אחז בצוק התקווה בכפותיו הקדמיות, האש בערה תחתיו.

סקארפפורט נשען קדימה ולחש באוזניו, "אני הרגתי את מופסער!"

"לא!" עצרתי את העלילה, "זה אולי נבל ראוי, אבל אני לא מוכן להיות מלוהק בתור איזה מלך ז"ל נבון ובריון שבברור, בברור, הוא הנבל האמיתי שעמד בראש דיקטטורת האריות…"

"חוץ מזה!" קטע אותי מיכאל, "הנבל האמיתי…"

"אה!!!!!!!" קטע את כולנו דרור, וגרם למורגן להרים את הראש מהתסריט, "שיגעתם אותי לגמרי! רק רציתי להיות נבל בעלילות של המכשפה המטופשת שלך!"

מורגן כיווצה גבות ונקשה אצבעות.

"זה היה יום מעייף." אמרתי וליטפתי את אלוויס, החתול שלה.

מורגן לגמה תה והביטה ביצירתה שוב. "יצא לי טוב." היא אמרה.

מולנו עמד נבל גדול ומהודר עם המון מיתרים ועיטורי עץ. איתי ניגן בו, אבל לא היטב. מישהו שם עליו דבקית וכתב עליה "דרור".

"אני עדיין חושב שהנבל האמיתי הוא היריבים שאספנו בדרך." אמר מיכאל והצביע על שלוש הבנות שלי שישבו בקצה הסלון.

אלמה ואביב איפרו את השדות שמתחת לכיור, שהסתדרו מולן בטור ורבו על איזה שחור אופנתי עכשיו. רומי ישבה עם טאבלט וקראה את המורגן הזה.

"זה לא מצחיק." היא העירה למיכאל. "והנבל האמיתי הוא הנבל שיש לנו בלב. כולם בקהילה יודעים את זה."