דוכן

“חרבות! כשפים! ערכה למתחילים!” זימררתי בקול רם.

“ככה לא עושים את זה.” העיר לי מיכאל.

“קוביות! דפי דמות לדוגמא! דפי דמות ריקים!”

“ערן…” ניסה מיכאל להפריע לי שוב.

“פלייר של הממלכה! פלייר של פגסוס! פלייר שלנו! אלטעזאכן!”

“את יכולה לעשות משהו לגביו?” שאל מיכאל את אביב שמדדה כפפות חתול וקשת עם אוזני חתול שנתנו לה בדוכן אחר.

“אבא, תקנה לי נעליים.” היא ביקשה וגררה אותי ביד לחנות הכי יקרה בדיזינגוף סנטר.

מורגן, שבנקודה זו הסתפקה בגובה של 8 סנטימטרים וישבה בתוך הקופה הקטנה שאיתי השיג פעם ומאז לא החזיר, הוציאה את אטמי האוזניים. “תודה לאל, חשבתי שהוא לא יפסיק.”

“את לא הופכת אותו למלחיה במצבים כאלו?” שאל מיכאל.

“לא ליד אחת הילדות הקטנות.” היא אמרה, “הן מיד מפזרות את המלח על כל הרצפה ואחר כך לוקח שעות להרכיב אותו מחדש.”

שני קונים פוטנציאליים, אמא ובן, התקרבו בינתיים לדוכן הערכה למתחיל והתחילו לבדוק את החוברות. “מה זה?” הם שאלו.

“ובכ…” פתח מיכאל את הפה.

“אני אסביר!” בלמה אותו אביב, שצצה יש מאין עם שקית ובה מספר זוגות נעליים.

“זה משחק תפקידים, מבוסס על מבוכים ודרקונים.” נתנה אביב את נאום המכירות שהיא שכללה ביומיים שהיא עזרה בדוכן, “יש בו חוברת לשחקן מתחיל, חוברת למנחה מתחילה, דפי דמות מלאים, דפי דמות ריקים וקוביות.”

“אם יש שאלות,” היא הוסיפה והרימה את הפלייר שלנו, “אפשר לסרוק את הקוד, להצטרף לקבוצה בוואטסאפ ולשאול שאלות. אפשר גם לשאול שאלות פה בדוכן.” היא סיימה בחיוך בלונדיני רחב.

האמא הפוטנציאלית, שנמסה לכדי שלולית מהבלונדה הגמדית שיכלה באותן תנועות ידיים למכור תכשיטי יהלום עדינים, מייד קנתה ערכות לבן שלה ולעוד כמה ילדים שעברו שם.

“אמרתי לך שזה רעיון טוב להביא אותה.” אמרתי.

“כמה כסף היא עלתה לך ביומיים האלו?” שאל מיכאל.

“בוא נראה,” חישבתי, “חמש זוגות מכנסיים, שבע חולצות, ארבע זוגות נעליים, תיק צד, תיק קדימה, תיק גב, עשרים פוסטרים ושלוש שרשראות. נראה לי שכמה אלפי שקלים.”

“רעיון מעולה.” אמר מיכאל, “אתה גאון פיננסי.”

“ערן!” נשמע צעקה מהצד ושני ברנשים חשודים התקרבו לדוכן.

“שלום.” בירכתי את הקונים, “אתם רוצים שהבת שלי תמכור לכם ערכה למתחיל?”

“נתת לנו ערכה כבר.” אמר הבחור הנאה מבין השניים.

“וגם חולצות” הוסיף הבחור שנראה דרוך מאד.

“אה! תמכתם בהדסטראט שלנו! תודה רבה!”

“ערן, אתה בסדר?” שאל הבחור הדרוך.

“עברו עליו יומיים קשים.” הסביר מיכאל, “הוא דיבר עם כל כך הרבה אנשים שהוא התחיל לשכוח אנשים שהוא כבר מכיר.”

הבחור הנאה בינתיים חילק חתימות לעוברות והשבות שהתגודדו סביבו.

“זה נשמע כמו מצב רפואי מאד מורכב.” אמר הדרוך, “ומאד לא מעניין.” הוא הוסיף, שלף רובה גדול והלך לשדוד דוכן של כלי נשק.

“רגע! אבי! הצילו!” זעק בינתיים הבחור הנאה כשגל של עוברות ושבות הכריחו אותו להצטלם איתן.

הבחור ששמו היה, כך נראה, אבי רטן והסתובב. “אמרתי לך לא לבקש ממורגן לחשי הקסמה לחג, נכון? אחרי שני עשורים וחצי אתה לא יודע שהיא לא יודעת לעשות כלום?”

זמן מה לאחר מכן אביב פיזרה מלח של מלחיה בכל מיני צורות גיאומטריות על הרצפה בשעה שמורגן עזרה לבחור הנאה, שהתברר ששמו הוא זיו, לבטל את לחשי ההקסמה הפגומים שהוא הטיל על עצמו.

“חשבתי שלוקח שעות להרכיב אותו מחדש.” אמר מיכאל למורגן.

“אבי רופא.” היא הסבירה, “הוא יודע להרכיב את עצמו לבד.”

“אני מכיר את האנשים האלה?” שבתי ושאלתי.

“אני חושב שבפעם האחרונה שהרכבת אותו שכחת את המלח של הזיכרון.” אמר מיכאל.

“אה, לא.” ענתה המכשפה, “הוא תמיד היה ככה. אם זה לא קרה ב-20 דקות האחרונות הוא לא זוכר את זה.”

“אתמול הזכרתי לו שפעם הוא כתב בוויז.” אמר זיו.

“וואלה, איך הוא הגיב לזה?” שאל מיכאל.

“הוא שאל מה זה וויז.”

אביב קמה וניקתה את ידיה מהמלח, “אבא, תקנה לי עגילים!” היא הכריזה ולקחה אותי משם.

חזרנו אחרי כשעה וחצי, כי הסתבר שהייתי חייב, פשוט חייב, גם לקנות לה לאכול, צמיד מגניב ומסכה של חד קרן, ומצאנו את מיכאל עושה העברת משמרת לאיתי.

“היי. מכרתי כמה ערכות כשלא היית פה.” אמר מיכאל.

“כל פעם שאני זז מפה אתה מוכר ערכות.” הערתי, “אולי אני פשוט אסתובב עם אביב בקניון כל היום.”

הסתכלתי על הארנק שלי. “ואולי לא.”

“זה בגלל ששיטת המכירה שלכם לא מתאימה לקהל שמגיע לסנטר כשאין אייקון.” אמר איתי, “ישבתי על זה כל הלילה ואני חושב שיש לי שיטה אופטימלית.”

איתי זינק על בחור שעמד ליד הדוכן של הפוסטרים, הצמיד אותו לרצפה ושאג עליו “תמיד רצית לשחק משחקי תפקידים?”

“אני משחק כבר איזה עשר שנים.” אמר הבחור המבוהל.

“ולא מצאת משהו פשוט מספיק ובעברית?” המשיך איתי לשאוג עליו.

“אני דובר אנגלית במקור, עלינו מקנדה לפני שש שנים. אני משחק Rolemaster כי קראתי פעם מאמרים של איזה בן-סער בוויז.”

“עכשיו אתה יכול לרכוש את המוצר בשבילך!” גרר אותו איתי לדוכן, “ערכה בעברית, מבוססת מבוכים ודרקונים, שמלבד חוקים מכילה פרקים שמלמדים, דרך הרפתקאות לדוגמא, איך משחקים ואיך מנחים משחקים!”

“הערכה למתחיל!” זיהה הבחור, “תמכתי בהדסטארט, אספתי את הערכה שלי מהממלכה לפני שבוע!”

“אתה רוצה אחת או שתיים?” שאל איתי, “הן במחיר של 99 שקל בלבד!”

“אני אוהב את האנרגיות שלו.” אמרתי למיכאל מהצד.

“איך בדיוק גררתם אותי להרפתקה הזו?” שאל מיכאל בחזרה.

אחרי שאיתי שכנע את הבחור הקנדי לקנות ערכה למתחיל לאמא שלו בקנדה מיכאל פרש ונותרנו מורגן, איתי, אביב ואני בדוכן. הבחור שקוראים לו, כך אמרו לי, זיו, אסף את אבי המלח והם הלכו לחפש מישהו לירות בו.

“אז מי זה היה?” שאלתי שוב.

“חבר שלך, אבי.” אמרה מורגן, “אני חייבת לתקן את הזיכרון שלך.”

“לא מצלצל מוכר”.

נערה בת 15 גררה את עצמה אל הספסל שליד הדוכן והתמוטטה עליו.

“אותה אתה זוכר?” שאלה מורגן.

“מצחיק מאד.” עניתי למכשפה.

“כן, אז איך קוראים לה?” הקשתה המכשפה.

נאנחתי עמוקות, “זאת רומי מורגן ובוהו בן-סער מולוט, ואת אוהבת לשאול את זה כל הזמן גם כי את נהנת לראות אותי מתרגז מהצורך להגיד את כל השמות שלה וגם כי קראתי לה על שמך.”

“מרצונך החופשי!” הדגישה מורגן ופנתה אל איתי, “מרצונו החופשי!” אמרה לו.

“אני חושב שערן קורה לזה ‘פעולת מנע’.” סבר איתי.

“אבא,” פנתה אלי רומי מורגן ובוהו בן-סער מולוט בקול קלוש מהספסל, “אני רעבה ועייפה.”

“מה את רוצה לאכול?” שאלתי.

רומי מורגן ובוהו בן-סער מולוט חשבה קצת, “אתה יודע איך זה שאתה חושב על צבע כי הוא מתאים למה שרצית להגיד אבל אז אתה נזכר בצלילים?”

“כן.” עניתי.

“ואז בגלל זה אתה בעצם חושב שאולי כל הבעיה מתחילה בכלל מהבחירות שעשו אנשים שאין להם מושג שכל זה חסר תוחלת כשמסתכלים על דברים רק לפעמים ובלי לשים לב.”

“כן, כמובן.” עניתי.

“ואתה נהיה עצוב כי זה כזה ככה וגם כועס כי בכל זאת, אלקטרוניקה! כאילו, וואט? ומאיפה עכשיו זה בא לך.”

“זה כמעט ברור מאליו.” חיזקתי אותה.

“אז לא ככה, אבל ליד ואני לא יודעת יותר מה אני מעדיפה או סגול.” סיימה רומי מורגן ובוהו בן-סער מולוט בקול חלש.

“אז את רוצה פיצה.”

“כן.”

נתתי לה כסף והיא הלכה.

“אתה הבנת מה היא אמרה?” שאל איתי שבילה את הדקה האחרונה עם לסת שמוטה.

“כל מילה.” אמרתי לו. “חכה, יש לך ילדה, גם אתה תחווה את זה כשהיא תהיה בת 15.”

רעש שנשמע מהצד השני של הגשר בקניון משך את תשומת ליבנו. ראינו משהו שנראה כמו זיקוקים, וכולנו שמנו לב שמורגן כבר לא ישבה לידנו, אז הנחנו את הנורא מכל. בחור אחד גרר את עצמו משם בקושי והסתתר מאחורי הדוכן שלנו.

“היי ערן.” הוא אמר.

“שלום?” עניתי בנימוס. “אה… ערכה למתחיל?” הצעתי לו ערכה.

הבחור הסתכל עלי, “זה אני, יזהר יצחקי. אתה עדיין לא זוכר כלום? הייתי כאן גם אתמול.”

“אתמול היה לפני יותר מ-20 דקות.” הבהרתי לו.

“אמרת לי לחזור היום אם אני רוצה להיות במורגן.” אמר יזהר.

בצד השני של הגשר סוג כלשהו של אליגטורית שחורה תלת ראשית בלעה דוכנים, תכשיטים וכלי נשק ללארפים.

“אבל לא חשבתי שאתה מתכוון מילולית.” הוא הוסיף.

רעש של חרב אור נשמע מהצד השני. האליגטורית עצרה, והקשיבה למישהו בשחור מאיים עליה. לאחר מכן היא חבטה בו בזנבה והוא עף אל הדוכן שלנו.

“הערכות!” צעק איתי ותפס את הערכות המתפזרות.

“דארת’ רפפורט!” צעקתי על הבחור בשחור שנפל לנו על הדוכן.

“אה, איך את זה אתה זוכר?” שאל יזהר, “זה מהמורגן שכתבת לפני חודשיים וחצי. זה לפני יותר מ-20 דקות.”

“אני זוכר נבלים טובים לנצח.” אמרתי ליזהר.

איתי בינתיים מכר את כל הערכות שהתפזרו לניצולים שבגשר.