שניים מורגן עם כינור גדול

“אבא, אני לא מבינה.” אמרה לי אביב, “יש לך את מורגן בטלפון אז אתה יכול לצלצל אליה שתבוא, וגם אם אתה צועק חזק מספיק היא באה בכל מקרה.”

“אז?” שאלתי, והמשכתי לצייר על הרצפה בגיר אדום.

“אז למה אתה עושה קסם ברצפה כדי להביא אותה?”

“תראי,” עניתי לצאצאית, “זה מאד חשוב שמורגן תדע שלפעמים אני יכול לגרום לה לבוא, גם אם היא לא רוצה.”

“למה?” הקשתה הבלונדינית. כי גיל 11 זה גיל שבו מקשים על אבא.

“כי…”

“כי אבא רוצה להעמיד פנים שיש לו איזושהי שליטה על החיים שלו מאז שמכשפה מוזרה החליטה לאמץ אותו לפני שלושים ומשהו שנים.” השלימה רומי. כי היא בת 17, וגיל 17 זה גיל שבו מקשים על אבא.

“אני רוצה שמורגן תביא לי פיות בסוכר.” אמרה אלמה, שהיא בת 9 עוד מעט, וזה גיל שבו מקשים על אבא.

“אבא, אתה יכול להקפיץ אותי לחברים?” שאל ים בקול מהחדר שלו, כי הוא בן 20 עוד רגע, וזה גיל שבו מקשים על אבא.

“אני מצייר מעגל זימון על הרצפה כדי לזמן את מורגן. מצאתי את זה בספר ישן לאללה שזיו קיטרו בעצם מצא ונתן לי, ואני רוצה לראות אם זה יעבוד. זהו. תעשו לי קפה.” אמרתי לילדים, כי אני כמעט בן 50 וזה גיל שבו קשה להיות אבא.

“זה לא אמור להיות בדם?” שאלה רומי שבינתיים דפדפה בספר.

הסתכלתי על האיורים המפורטים שעשיתי על רצפת הסלון שלי בגיר אדום שמצאתי במגירה של הילדים (להבהרה – לא המגירה שיש בה ילדים, למרות שיש לי כזו. הכוונה למגירה שבה יש דברים של הילדים ששמתי שם במיוחד כדי שהילדים ישכחו שיש אותם). 

“אני לא חושב שכוחות הקסם ישימו לב להבדל. זה ממש דומה. וחוץ מזה, אני לא רוצה לפצוע את עצמי בשביל זה, ואני די בטוח שאתם לא תתנו לי דם.”

ים בינתיים הביא לי קפה מהמטבח, “אני רק אומר שאם זה נגמר בזה שאתה מזמן איזה שד במקום את מורגן, תצטרך להזמין לנו ארוחת ערב ממסעדה תאילנדית טובה רק כדי שנרגע.”

 

סיימתי לצייר את האיור האחרון ולקחתי צעד גדול אחורה. “תביאי לי את הספר.” אמרתי לרומי.

“אני יכולה לעשות את הלחש?” היא ביקשה.

“מכשפה שלי, לחש שלי.” התעקשתי ולקחתי את הספר.

בדקתי פעמיים שאני מבין היטב את מילות הלחש המסובכות, כחכחתי בגרוני ואמרתי בקול: “נו, בואי כבר”.

משהו מהותי מאוד השתנה במציאות בתוך ומסביב למעגל הרונות שציירתי בגיר. כאילו החלק הפנימי של המציאות הסתובב סיבוב שלם ימינה ואילו החלק החיצוני של המציאות הסתובב משולש שווה צלעות למטה. מורגן הופיעה בפנים. 

הילדים שתקו קצת. 

“שלוש עשרה, אני חושבת.” אמרה רומי.

“ארבע עשרה.” תיקן ים בידענות מרובה.

“זה מ-ל-א אצבעות!” אמרה אלמה.

“שלום! מולוטים!” אמרה המורגן שעמדה באמצע המעגל, לבושה בגוון מאד חשוד של בערך שחור, פרכה את אצבעותיה המרובות מדי והמשיכה “איזו הרפתקה מצחיקה, מפחידה, משעשעת ומעבירה לקח חינוכי נעבור יחד היום?”

“העיניים שלה לא ישרות. זה שד שהתחפש למורגן?” תהתה אביב בקול.

“אני מורגן.” אמרה המורגן שבמעגל, “אני מכשפה בת אלף שנים שמתגוררת בקיסרה ורמת גן. יש לי חוש אי סדר מפותח ואני מצילה את העולם עם הכותב וחבריו, אבי סבג וזיו קיטרו.”

“אתם חושב שאני זה הכותב”? תהיתי.

“אם תמחקו את מעגל הגיר שציירתם בדם,” המשיכה המורגן שבמעגל, “נוכל ללכת לאפר את השדים מתחת לכיור. יש לי נעלי בית ורודות.”

“אוקי, כמות האצבעות שלה משתנה בכל פעם שהיא זזה והיא מדברת מוזר.” אמר ים בקול, “אני לא חושב שזה מורגן שקרה לה משהו, אני חושב שזה לא-מורגן שקרה לו משהו מורגני.”

“לא, לא, לא.” תיקנה אותו רומי, “דברים שקורה להם משהו מורגני נראים כמו תאונה או כמו אבא, לא כמו מורגן עם עודף אצבעות. זו בברור מורגן שבגלל הרמאויות של אבא בלחש קרה לה משהו ערני.”

“אני רוצה פיה.” אמרה אלמה למורגן שבמעגל. 

“כמובן, פיות הן חברות המהוות הפוגה קומית.” ענתה המורגן שבמעגל, נקשה באצבעותיה, ופיה עם כמות לא רציונלית של כנפיים, לא ריאלית של אצבעות ולא טריוויאלית של שרביטים קסומים הופיעה ליד אלמה.

“זה לא מורגן.” אמרה אלמה לאחר מרדף ומאבק קצרים. היא ירקה כנף לא לא-אוקלידית והמשיכה, “לפיות של מורגן יש טעם של תות. לפיה הזו היה טעם של כלום. כמו המרק של אבא.”

“אני מוצא את ההתקפה על כישורי הבישול שלי לא במקומה ולא בזמנה. אם זו לא מורגן אז מי זו?”

“אולי תשאל את מורגן?” הציעה אביב.

“מי את?” שאלתי את המורגן במעגל.

“אני מורגן. אני מכשפה בת אלף שנים שמתגוררת בקיסרה ורמת גן. יש לי…”

“שקט את!” פקדה אביב. המורגן במעגל השתתקה וחמש עשרה מאצבעותיה נעלמו.

“את מורגן האמיתית.” הסבירה הצאצאית, וצעקה בקול “מורגן!”

“אני כאן!” אמרו בו זמנית המורגן שבמעגל ועוד מורגן, עם כמות רגילה של אצבעות, שפתאום הופיעה ליד אביב עם ערימת דפים בידיה.

המורגניות בחנו זו את זו. שזה משפט שלא חשבתי שיצא לי לכתוב, אז כנראה שאני באמת הכותב.

“מה זה?” שאלה מורגן עם הדפים והצביעה על המורגן שבמעגל.

“זהירות!” אמרה המורגן שבמעגל, “קיומן של שתי מורגניות מצביע על קיומם של שני נרטיבים מקבילים העלולים לסתור זה את זה ולבטל את העלילה!”

“אה-הא” אמרה המורגן עם הדפים. היא עמדה להגיד עוד משהו, אבל אלמה משכה לה בשמלה.

“אני רוצה פיה.” היא ביקשה.

“בטח!” אמרה המורגן עם הדפים בהיסח דעת, נקשה באצבעות ומימשה פיה סטנדרטית על חוט.

היה מרדף. ומאבק. וקטשופ. או איזשהו נוזל אדום חשוד.

“אמיתית.” הכריזה אלמה.

 

מורגן האמיתית, כך מסתבר, פנתה אלי. “מה עשית?”

“למה את תמיד מניחה שזה אני?” שאלתי, “כל פעם שקורה משהו – קודם כל את בטוחה שזה בטח ערן עשה את זה. למה? מלא פעמים זה בעצם את, או אבי, או זיו, או סתם היקום.”

“אז זה לא אתה?” שאלה מורגן. היא החלה בינתיים לחלק את הדפים לאביב ואלמה.

“ברור שזה הוא!” אמרו ים ורומי ביחד.

“על אף שבחלק מסויים מהשיחות עם מורגן מתברר שהכותב אחראי לבעיה שהיוותה את הגורם המניע בעלילה,” נאמה המורגן שבמעגל, “אין דמות אחת שנוטה להיות גורם משמעותי יותר מהאחרות. ישנה כמות גדולה יותר, באופן יחסי, של שיחות שהגורם העלילתי בהן הוא ניסיון של מורגן להתמודד עם טכנולוגיה מודרנית, אך לא באופן מובהק.”

מורגן האמיתית האדימה, “אני מסתדרת מצויין עם טכנולוגיה מודרנית, תודה רבה לך!”

“הטלפון החכם שעשית לי גורם לכל מי שאני מצלצלת אליו להפוך לסגול.” הזכירה אביב.

“את אוהבת סגול.” הצטדקה מורגן.

“אחרי שקפצת אלי כשהיינו לפני סשן ושמעת את מריאל ואסף מדברים על שירותי ענן, ניסית לפתוח שירות כזה להטלת לחשים מהענן בשם Morgan as a Service.” הזכרתי, “היינו צריכים להחביא את הגופות של סוכני ה-CIA במימד אחר.”

“פעם חטפת מטוס כי לא הבנת איך הוא טס.” הזכירה רומי.

“זה היה אבי.” תיקן ים, “אבל היא עדיין לא מבינה.”

“המתח בין הטכנולוגיה המודרנית לעובדה שמורגן לא באמת צריכה אותה, אך מנסה להבין ולהשתמש בה על אף זאת, ושבירת המתח הזה על ידי הכשלונות הרבים שלה, הם מקור לחלק ניכר מההומור של מדור השיחות.” הזכירה מורגן שבמעגל.

מורגן האמיתית עשתה את הפרצוף של “אז ככה, הא?” ונקשה באצבעותיה. 

“הולי שי…” החלה רומי להגיד.

אלמה התחבאה מתחת לשמיכה, אביב התחבאה מאחורי, ואפילו ים עשה פרצוף.

“תבטלי את זה! תבטלי את זה!” אמרתי.

מורגן הקישה שוב באצבעות והמורגן במעגל חזרה.

“זו הייתה הדגמה של הומור מורגן קלאסי.” אמרה המורגן שבמעגל, “מורגן הפכה מישהו למלחיה. הומור מוצלח מאז שנות התשעים של המאה הקודמת.”

“זה לא היה מלחיה!” אמר ים.

“היה מלח.” אמרה רומי.

“וחורים.” אמרה אביב.

“ודברים שהם בברור דבר מה חי שבשרו נוקב אלפי פעמים על ידי קסם אפל והפך אותו להכלאה בין סבל נצחי לגוש בשר מדמם שאיכשהו מפזר מלח.” עזרתי. “ראיתי Hellraiser מלא פעמים.” הוספתי.

“מה זה הדפים האלה שאת מחלקת לילדים שלי?” הוספתי עוד.

“זה שאלון סיידקיק שכתבתי.” אמרה מורגן, “היום אתה חייב סיידקיק צעיר וחמוד בשביל אהדת הקהל. איך אתה מרגיש עם האפשרות לשנות את צבע העור של הילדים שלך לסגול או לעשות להם אוזניים מחודדות?”

 

“אתם משהו.” אמר ים. “את,” הוא פנה למורגן שבמעגל, “מה את בדיוק? את לא מורגן-מורגן, כמו המורגן שיש לנו.”

“המורגן שיש לנו?” שאלה אותי מורגן.

משכתי בכתפי.

“אני מורגן טובה יותר.” ענתה המורגן שבמעגל, “אני מורגן מבוססת AI שנוצרה במיוחד על מנת ליצור סיפורי מורגן טובים בתדירות סבירה, במקום לחכות חודשים ושנים עד שלכותב יתחשק לכתוב עוד מורגן. אני מורגןGPT.”

“אז בסוף זה באמת טכנולוגיה.” אמרה רומי וכל המולוטים פנו אל מורגן בבת אחת ושאלו “מה עשית?”

מורגן האמיתית משכה בכתפיה, “אני אפילו לא יודעת מה זה GTT.” היא אמרה.

“אוקי,” פניתי למורגןGPT, “אני יודע דבר או שניים על AI (שקט רומי! אני כן יודע!) ואת לא התגשמת סתם ככה כי ציירתי מעגל זימון בגיר במקום בדם.”

מורגן האמיתית הסתכלה על הרצפה לעומק. “אז זה מה שניסית לעשות? יש לך מזל שזימנת את הפייק מורגן הזו ולא את עזגאול, אדון הגירים האפל.”

“למה, מה הוא היה עושה?” שאלה רומי, “מצייר לאבא על כל הקירות בבית.”

“בגיר בלתי מחיק.” אמרה מורגן.

“זה לא מצחיק אפילו בקצת!” אמרתי והשתמשתי במשאף שלי.

“אני נוצרתי כשאחד הקוראים, יזהר יצחקי, החליט להקליד סיפורי שיחות עם מורגן לה-פיי לשירות AI.” הסבירה בינתיים מורגןGPT. “ואז הוא ביקש מהשירות הזה לכתוב סיפור מקורי שמבוסס על מה שהוא הזין.”

“ואז עשיתי זימון למורגן, והמורגן מה- AI יצאה לעולם האמיתי.” אמרתי.

“אה!” אמרה מורגן, “אז אני יודעת איך לבטל אותה.”

“צריך?” שאל ים, “כאילו, תחזירו אותה ל- AI שהיא יצאה ממנו.”

“זה לא עובד ככה.” הסבירה מורגן, “ברגע שהמהות המאגית של תבונה, אפילו מלאכותית, מקבלת קיום פיזי במארג הקוסמי, היא נפרדת מן המקור שלה. היא אפילו משמשת מטרה עצמאית ללחשים שלא קשורה לכלום מלבד עצמה, ובתלות במקור שלה היא יכולה להיות מושפעות ממארגי קסם של יצורים ולא רק של סוגי אנוש או בעלי תבונה.”

“מה?” שאל ים.

“ועכשיו אתה יודע איך זה נשמע לי כשאתם מקשקשים על הטכנולוגיה הזו שלכם.” אמרה מורגן, הרימה ידיים אל עבר מורגןGPT והחלטה למלמל מילות לחש.

“אני חשה,” אמרה מורגןGPT, “שבשלב הזה הכותב היה מכניס לפי את המילים Couldn’t we all just get’ along?’ “

 

המון המון אנשים קטנטנים נורו מהיד של מורגן, גדלו קצת במסלולם אל עבר מורגןGPT, והחלו להתעופף סביבה תוך שהם מצטטים שורות אייקוניות ממלחמת הכוכבים, חנות קטנה ומטריפה, מלך האריות, מלחמת האינסוף והמהדורות השונות של מבוכים ודרקונים.

“מה עשית?” שאלה אביב.

“אני מעמיסה אותה בכל כך הרבה מידע מיותר.” אמרה מורגן, “וזה מצויין נגד יצורי AI, כי הם חייבים להשתמש בכל המידע שיש להם. אני קוראת לזה ‘נחיל גומפרטים’. תראי.”

מורגןGPT שבמעגל הגיר החלה לשנות צורה לאט לאט, אצבעות באו והלכו, צבעים השתנו, דמויות מפורסמות צצו ונעלמו, ובסוף במקומה נשאר על הרצפה, באמצע מעגל הגיר, ציור של לוק סקייווקר מנחה מהדורה חמישית לאוונג’רס.

“זה כל כך מטופש.” אמרתי.

“אתה בהחלט המבקר הכי חמור של עצמך.” העיר ים.