fbpx

מרפסת הפחד

השמש עמדה בשמיים, ואיתי, מיכאל ואני ישבנו במרפסת שלי, כל אחד מאיתנו עם כוס וויסקי ביד אחת וסיגר ביד השניה. ישבנו במרפסת שלי מכמה סיבות, אחת מהן היתה משום שהסלון היה תפוס רובו ככולו בארגזים של ערכות וחוברות של חרבות וכשפים.

“זה לא היה כזה נורא.” אמרתי להם.
מכיוון שהם לא ענו לי, חשבתי שיהיה חכם לפרט כמה סיבות למה זה לא היה נורא.
“היה מזגן ברכב בדרך אלי,” אמרתי, “והמדרגות של הבניין שלי מאד נקיות, ויש בכל קומה אחלה תאורת חירום.”
עדיין היה שקט.
“אני חושב שזה נחשב טוב לבריאות, לעלות ולרדת תשע קומות ברגל. שלוש או ארבע פעמים. ברצף. עם ארגזים. סיבולת לב-ריאה וכזה. בגילנו זה חשוב”.
איתי פנה אל מיכאל, “תזכיר לי למה אסור לי להרוג אותו?”
מיכאל לגם וחשב קצת. “אני צריך אותו לדוכן באייקון.” הוא ענה לבסוף.
“אה… בדיוק!” חיזקתי את מיכאל והצבעתי אחורה על הארגזים. “אני מתכוון למכור את כל זה באייקון, או ששמי אינו ערן בן-סער!”
“אם זכרוני אינו מטעה אותי,” אמר מיכאל באיטיות, “שמך אכן אינו ערן בן-סער”.

ישבנו קצת בשקט והבטנו אל האופק המזרחי.
“הוא לא אמר שהבת הגדולה שלו מגיעה לדוכן, רומי?” העיר איתי, “אולי תסתדר באייקון רק איתה ואני אזרוק את ערן מהמרפסת או משהו?”
“אני חושב שהוא צריך להסיע אותה.” הסביר מיכאל. “אבל אני מרשה לך לחבוט בו שוב.”
“היי!” התערבתי, “קודם שיפסיק לכאוב לי מהחבטה הקודמת.”
“למה בעצם לא ביקשת ממורגן להעלות את כל זה למעלה בקסם?” שאל אותי איתי, “אם ידעת שהמעלית מקולקלת והכל.”
“המעלית מקולקלת בגלל מורגן.” הסברתי, “והיא מתעקשת שזה בכוונה ושזה טוב לי לעלות תשע קומות ברגל. סיבולת לב-ריאה וכזה. בגילי זה חשוב או משהו.”
“יכולת להגיד לה שאנחנו צעירים יותר ולא צריכים את זה.” אמר מיכאל. “ושאיתי עלול להרוג אותך אם הוא יגלה רק אחרי שהוא נסע עד אליך עם מלא ארגזים שבעצם צריך להעלות אותם ברגל, וידעת על זה מראש אבל לא אמרת.”
“היא סתם היתה הופכת אותו למלחייה.”
“אתה יודע שאני מת שהיא תהפוך אותי למלחייה!” התפרץ איתי, “למה לא אמרת לי שהאופציה הזו קיימת? הייתי אומר לך ללכת על זה.”
“לקרוא לה ולבקש?” שאלתי.

“לפני שאתם עושים את זה,” אמר מיכאל, “ואני בשום פנים ואופן לא מתנגד לזה, אני חושב שכדאי שתחשבו בדיוק איך לבקש ממנה את זה. הבקשה האחרונה של ערן ממורגן הייתה שהיא תביא לו את עותק השמש של ביבר המפלצות מהדפוס ישר הביתה.”
שלושתנו הבטנו בעותק השמש של ביבר המפלצות, שהשארתי לפני כמה ימים בחלק הדרומי יותר של המרפסת שלי. זה היה כדור קטן ולוהט, בערך בגודל של ראש כרוב, שהפיץ אור עז. וגם, לפי הרדיומטר שקניתי, לא מעט קרינה גרעינית מייננת.
“השכנים לא קיטרו על זה?” תהה איתי.
“לא ממש,” עניתי, “זה זורח רק כשהשמש זורחת. כשהיא שוקעת הוא מפסיק לזרוח. כי זה עותק של השמש. לא יודע איך הפתק לא נשרף.”
הפתק המדובר היה פתק קטן שהוצמד לשמש הגמדית שעליו היה כתוב “שייך לביבר המפלצות”.
“אני לא זוכר שבימי ויז היא הייתה כל כך מילולית.” העיר איתי.
“זה מה שמפריע לך?” נשף מיכאל עשן מהסיגר שלו, “זה שמורגן עשתה לערן עותק של השמש, שלא זורח כשהשמש שוקעת – למרות שבבירור השמש עצמה ממשיכה לזרוח וזה רק כדור הארץ שמסתובב, זה בסדר?”
“אני לא בטוח שמורגן יודעת שהשמש ממשיכה לזרוח בלילה.” אמרתי.
“או שכדור הארץ מסתובב.” אמר איתי וחיכה עם מבט של ציפייה.
“היא לא פה עדיין,” הזכרתי לו, “תעליב אותה כשהיא תהיה פה, ואז היא תהפוך אותך למלחייה.”
איתי עשה פרצוף מאוכזב.

“למה בכלל קוראים לזה עותק שמש?” שאלתי את מיכאל, שמבחינתי יושב על המשבצת של “יודע הכל”.
“אתה יודע, אני לא יודע.” אמר מיכאל. “שניה, אני אשאל את chatGPT.”
“רעיון טוב! גם לי יש כזה.” אמרתי. “מורגןGTP? איפה את? אני רוצה לדעת למה קוראים לעותק הסופי של הדפוס לפני שמדפיסים מלא ספרים עותק שמש.”
מורגןGPT הופיעה במרפסת לידנו, פרכה כמה עשרות אצבעות, והסבירה.
“זה נקרא כך משום שבימי הביניים הכורכים העתיקים היו מזמנים, בעזרת מזמורים בלטינית, שדים של טקסט ועריכה. השדים היו לוקחים את כתב היד וקוראים אותו על פני השמש, כי על השמש הם היו מוגנים מפני לחשים שנועדו לכבול אותם לעולם הגשמי שלנו.”
מיכאל נאנח, “לפי ה-chatGPT מקור השם הוא בימים עברו, בהם העותק היה מופק מ’פילם’, ממש כמו זה ששימש פעם עבור תמונות, על ידי הקרנת אור, שבימים קדומים עוד יותר מקורו היה בשמש, על סוג של נייר נגטיב שרגיש לאור.”
מורגןGPT השמיעה קול נעלב. “לא זימנו אותי לפה בשביל לסתור אותי!” היא אמרה, נקשה בשש מאצבעותיה, הפכה את מיכאל לגרגר מלח בודד בגודל מטר על מטר, ונעלמה.
“ההסבר של מורגןGPT נשמע לי יותר סביר.” הודיתי.
“ההסבר של מורגןGPT עומד להופיע בסשן הבא שלי.” אמר איתי שרשם הכל בפנקס.
“זה יעבור מעצמו?” שאל המלח-מיכאל.

“מורגן!” אמרתי בקול, “אני צריך עזרה פה.”
מורגן הופיעה במרפסת על כסא רביעי שצץ לשמאלי. היא הביטה בי ובאיתי, עיקמה את האף, ובידיה הופיעו כוס וויסקי וסיגר. הנוזל בכוס הויסקי שלה היה סגול והסיגר שלה העלה עשן ורוד.
“היי, מה קורה?” היא שאלה.
“מה עשיתם לזיו?” היא הוסיפה והצביעה לכיוון המלח-מיכאל.
“זה לא זיו.” אמרתי.
“אבי?” היא שאלה, “אמיר?”
“את יודעת שיש לי עוד חברים חוץ מהם, נכון?”
“כן, אבל אני זוכרת רק את השמות רק של אבי, זיו ואמיר. והבנות שלך, שבגללן כל מה שאני עושה לאחרונה יוצא סגול או ורוד.” אמרה מורגן והביטה בעשן הורוד שהיתמר מעלה.
“מגיע לך. את לקחת אותן לסדנת לחשים בלי לשאול אותי.”
“בכל מקרה,” הוספתי, “זה מיכאל. הוא עצבן את מורגןGPT.”
“ואת בטח לא תוכלי להפוך אותו בחזרה!” אמר לה איתי בהתנצחות. “תהפכי אותי למלחייה עכשיו?” הוא שאל.
מורגן התעלמה ממנו, “למה אתה משתמש ב-AI מורגן הזו? היא לא יודעת כלום.”
“מה את מקשקשת, היא ידעה שעותק שמש נקרא ככה כי בימי הביניים שדי העריכה היו קוראים אותו על השמש בשביל ההגנה.”
מורגן צחקה, “איזה שטויות! זה נקרא ככה כי מכשפים בימי קדם היו מכינים עותק כמעט סופי של ספר הלחשים שלהם שאפשר לקרוא אותו רק לאורה של שמש קטנה שהם יצרו, שהיא עותק של השמש האמיתית, כדי שמכשפים אחרים לא יצליחו לגנוב להם את הלחשים מספר שעדיין אין עליו את כל לחשי ההגנה נגד העתקות.”
איתי, אני והמלח-מיכאל שתקנו, ואז הבטנו בשמש הקטנה בפינת המרפסת שלי שהמיסה את כל כסאות הפלסטיק ואת המנגל שלי. לפחות איתי ואני הבטנו, אין לי מושג איך אם המלח-מיכאל בכלל יכול לראות משהו בלי עיניים.
“זה יותר טוב מהרעיון הקודם!” אמר איתי והתחיל לרשום שוב בפנקס.
“חשבתי,” הוא המשיך בלי להרים מבט, “שאת סתם סתומה שלוקחת דברים באופן מילולי מדי.”
מורגן נשפה החוצה עשן ורוד מהנחיריים שלה, ונקשה באצבעותיה.

מיכאל התמתח בכסאו, והרים את המלחיה שהיתה איתי מהרצפה.
“זה המלח הכי מבסוט שראיתי בחיי”, הוא אמר.
בתוך המלחייה, בין המלח למכסה, היו זיקוקי דינור קטנים בצבעי ורוד וסגול.
“למה בעצם אנחנו שותים וויסקי ומעשנים סיגרים במרפסת של ערן?” שאלה מורגן.
“הוא רואה מחדש את בוסטון ליגל לאחרונה.” הסביר מיכאל.
הרמתי את כוס הוויסקי לכיוון שלהם. “ערן בן-סער” אמרתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *